בעבודתה בחנה תמר נסים זיכרון ילדות מוקדם העוסק בדמות אביה שנפצע במלחמת ששת הימים – זיכרון שהיווה בסיס לחקירה גופנית אישית בתהליך עבודה אינטנסיבי. בדימויים המוקרנים ובסדרת הפעולות הפיזיות בחלל ניכרה תמונת עולם חצויה, שבורה, מבחינת הזמן והמרחב, כחוויה של ניסיון התמצאות ושל מיפוי עצמי.
נובמבר 2005
(אירוע "אוהבים אמנות", פתיחת עונת התערוכות בתל אביב, התחנה המרכזית החדשה)
המרחב הלבירינתי המסועף, האינסופי, של התחנה המרכזית שימש עבור תמר נסים זירה של סימון שגופה נכרך בה. את שמלת הסריג הרחבה שיצרה במיוחד עבור המיצג היא פרמה לאיטה, לאורך מאות רבות של מטרים, בעודה יוצרת מעין "חוט אריאדנה" שהודבק בסלוטייפ במעברים מרכזיים או במסדרונות נסתרים וחשוכים. וכך, השיטוט והותרת הזכר של כסות הגוף התועה אפשרו, כחלק מן הפעולה, מפגש משתהה עם מרחב עמוס באזורי דמדומים.
