בעבודה זו ניסתה רובננקו לקיים הלכה למעשה משק אוטרקי שמספק את צורכי עצמו. כבמעשה של מחזור, היא סיפקה לעצמה את צרכיה, הזינה עצמה מתוך עצמה – "מזון אורגני" במובן הישיר ביותר. חומרי הגוף והפרשותיו – שתן, עור כפות הרגליים – שינו את ייעודם לחומרי מזון; המוקצה, הדחוי והמלוכלך שימשו להזנה ולרוויה. מעשה הבישול והאכילה התקיים כניסוי במטבח ששימש כמעבדה סטרילית ומבודדת.
מאי 2004
רובננקו, מחוברת לקטטר, ייצרה סוכריות מבישול של שתן וסוכר בהקפידה על המסגרת האסתטית של ה"מפעל" הייחודי שיצרה. על אף שהקהל יכול היה לזהות את טיב הפעולה בשל האמצעים החזותיים והריחניים הברורים, המקרים הספורים שבהם נאכלו סוכריות השתן הצביעו על גבול העדין שבין האמנית וגופה לבין הקהל אשר "צורך" אותה.
