המיצג הקצרצר של פרנסואה הוא אטיוד המתייחס ליום שגרתי בחיים, בחודש שגרתי, חסר ייחוד – נובמבר. פרנסואה, שאינו נוהג לחזור על מיצגיו פעמיים, מתייחס בעבודותיו להקשרים ספציפיים של זמן ומקום. במקביל, בחלל המרכזי מוצגות ברצף שקופיות של עבודות צילום המתעדות מיצגים ברחבי העולם – מלאכה שפרנסואה עוסק בה כצלם מקצועי למעלה מעשרים שנה. 

מזייה, אמנית מיצג ווידיאו, עוסקת בעבודותיה בייצוגים של נשיות, על פי רוב מתוך גישה פרודית המותחת ייצוגים אלה לממד של נונסנס ואבסורד. העבודה שמציגה מזייה בחנות הריקה במסדרון התחנה, מתייחסת למתח שבין דימוי של אישה עצמאית וחזקה כביכול לבין היותה כלואה בחלל. בדומה לכך, בסדרה של עבודות וידיאו בדקה מזייה את מושג ה"פאם-פטאל" דווקא בחשיפת הממד השברירי, לעתים המגוחך, של הנשים שאותן צילמה.

 

עבודתה של ק-אשנברג מתבצעת במהלך כל היום, עד לשלב בו הקהל מוזמן לצפות בה בתוצר הלא מתוכנן של הדימויים והפעולות. החל משעות הבוקר משוטטת אשנברג יחפה בשמלתה הלבנה בתחנה המרכזית ובסביבות החוץ הנטושות שמסביב, מסמנת טריטוריה בפעולות של התמקמות פיזית – כאיסוף הזוהמה והשיירים של המקום על גופה. עבודתה מתייחסת לסבך הזהותי שלה, כיהודיה צרפתייה, נכדה לניצול שואה מרוסיה ואב לא ידוע. סימון הטריטוריה דווקא באזור זנוח של העיר, שמכיל שברי זהויות של מהגרים, דווקא מסמן עבור אשנברג סוג של שייכות – שייכות באמצעות דיבור על זרות.

 

עבודתה של מנדרו מתבססת על עיסוקה המתמשך בתיעוד של נשים ממרסיי, שבאו מרקעים תרבותיים שונים (צרפתיות-קתוליות, אפריקניות, יהודיות, פורטוגזיות ועוד). מנדרו שוחחה עמן על מיניות, אהבה, אלימות ואונס. על רקע ההקלטות הנשמעות, יוצרת מנדרו דימוי גוף בהשראת דימויו הקולנועיים של הבמאי הפורטוגזי ז'ואן מונטרו (Monteiro)  – דימוי גוף נשי הכורך שפע ופריון אל מול הרס ואלימות. 

תרגום סימולטני: כרמל מיכאלי

 

 

שלושת האמנים משתפים פעולה בעבודת סאונד, וידיאו ומדיה ממוחשבת. לצלילים המעובדים על ידי ז'אן ווגה במחשב בזמן המופע, המתבססים על דגימות קול של מוזיקה ווקלית שלקוחה מתרבויות שבטיות שנעלמו (בין היתר ממדגסקר, גינאה החדשה, ומתרבויות אינדיאניות), עוסקים שני השותפים האחרים בהקרנות של דימויים מצולמים ומעובדים במחשב. העבודה מתבצעת מתוך תפישה של אלתור וחיבור חד-פעמי של אלמנטים ווקליים וחזותיים.