עיקרון של איזון עדין עמד בבסיס הפעולה של מרקוס והימן, כעימות בין שני מעגלי חיים. המתקן שאליו היו מחוברים הכתיב כלל ברור: כאשר יש מים לדגים, אין אוויר לאמנים; כאשר אין מים לדגים, האמנים יכולים לנשום. הגבול העדין בשליטה על משאבי הנשימה הפך לבדיקה חזרתית שהמרכיבים החזותיים שתחמו את מסגרתה קיימו זיקה, כמחווה, למרכיבים חזותיים במיצגיו של דני זקהיים.
