אוגוסט 2002
(בוגרי סדנת הקיץ לאמנות המיצג בהנחיית תמר רבן)
אבק; קפה; ריקוד
בשלוש עבודות שנוצרו כסדרה, עסקה אמיר-קריאל ביחסי כוח ובהשפלה בחיים היומיומיים ובהקשרים חברתיים-פוליטיים. באחת מהן, אבק, נראתה האמנית בהקרנת הווידאו בעת שהיא מטאטאת את רחובות העיר העתיקה בירושלים, ובמקביל, בפעולה החיה, עסקה בניקוי שטיח מזוהם שמילא את החלל באבק - מציאות מחניקה הפולשת לכל פינה. האבק נתפס כשארית - במובן הלאקאניאני - שאין כל אפשרות להיפטר ממנה.
החנות שעיצבה קריאל-אמיר שימשה כיצור כלאיים בין מפעל לייצור מיטות, בית תמחוי, לשכת תעסוקה ומטבח פרטי. דלות האמצעים, המזוהה עם חסרי הבית, תיפקדה כמחווה לעובדים הזרים בהעניקה תחושת בית, בפעולה אינטראקטיבית עם הקהל שנועדה להסב את תשומת לבו למציאות החברתית האכזרית של סביבת התחנה המרכזית.
מאי 2004
חליפת ערב
כנקודת מוצא למרכיבים שהופיעו בעבודה זו שימשה דמותו של דן זקהיים – נושאים ומרכיבים חזותיים במיצגיו, הקשרים ביוגרפיים ועניין מותו ועיסוקו במוות ביצירותיו. בתוך עולם המשחקים, הטקסים והאינטראקציות עם הקהל, שילבה אמיר-קריאל חפצים שנקנו בתחנה המרכזית החדשה, כעיסוק מקביל בהקשר המיידי של המקום.
ספטמבר 2004
המחקים בתור
בחיי היומיום, על המחקים (המחכים) בתור לעבור פלישה חודרנית לפרטיותם במציאות הביטחונית שנכפתה עליהם. בעבודתה אמיר-קריאל התייחסה למרחב הקונקרטי התחום של התחנה המרכזית, ופירקה למעין ריקוד את חווית העמידה בתור ואת הפלישה לרכושם הפרטי של עוברי האורח.
יוני 2005
25.5 / 25 / 25.5 ס"מ / בקיץ, מהבוקר
(אירוע שנה לבמת מיצג בתחנה המרכזית החדשה)
בעבודתה תפרה אמיר-קריאל גרביים למשתתפים מן הקהל. במהלך פעולתה, נוצרה אינטראקציה אינטימית באמצעות סיפורים אישיים ושימוש בתצלומים משפחתיים, שאף הונחו בין אצבעות רגליהם של המשתתפים. הבסיס לפעולה נוצר בתהליך עבודה על חומרים אוטוביוגרפיים במסגרת פעילותה של אמיר-קריאל כחברה ב"אנסמבל 209" בהנחיית תמר רבן.
יולי 2005
אוהלנו נטו ללון
(במסגרת תכנית חילופים: C.R.A.N.E, בורגונדי, צרפת; תיאטרון LMP, פריז)
לסמליותו של האוהל יש מובנים רבים: נוודות, פליטות, ארעיות, תקיעת יתד עיקשת וגם נופש וחירות מהרגלי החיים המבויתים הזעיר-בורגניים. בלא להכריע באופן ברור באשר לאחת ממשמעויות אלו, אמיר-קריאל הקימה אוהל אל מול הקהל ועסקה במתח שבין תחושת הסכנה, הנוודות וחוסר הבית לבין תחושת החופש והשעשוע. האמנית אף מילאה את האוהל עד להתפקע במשתתפים שהזמינה מהקהל. עבודה זו המשיכה את עיסוקה הקודם של אמיר-קריאל בחוויית ההומליסיוּת – תחושת חריגות ללא בית ותחושת שיוך.
נובמבר 2005
(אירוע "אוהבים אמנות", פתיחת עונת התערוכות בתל אביב, התחנה המרכזית החדשה)
במסגרת האירוע ליאור אמיר-קריאל בחרה למזג את עיסוקה בחוויית האובססיה בהפניית תשומת לב לזוהמתה של התחנה: ספק כדמות של מנקה, ספק כדמות צחורה של מדענית במעבדה, היא קרצפה לאורך שעות פינה אחת מזוהמת במעברי התחנה; וכך, על דרך ההיפוך, "כתם הניקיון" הזר והמוזר והדמות שיצרה אותו בלטו במרחב התחנה בחריגותם, כסוג של הפרעה ציבורית.
